החלטה בתיק עע"ם 501/05

א.        זו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (השופט נאמן) מיום 15.12.04. והנה עיקר הרקע העובדתי לבקשה שלפנינו, כעולה מפסק הדין: המשיבות, בעלות זכויות בחלקות מקרקעין סמוכות לשכונת ורדיה בחיפה, יזמו בשנת 1969 פרוייקט מגורים שאמור היה להיות מוקם על המקרקעין. במסגרת זו יזמו תכנית מתאר מקומית שפורסמה למתן תוקף באותה שנה. עקב חלוף הזמן בלא מימוש, יזמו המשיבות תב"ע חדשה לגבי המקרקעין, והיא פורסמה להפקדה ב-14.9.95.

ב.        מכוח חוק הליכי התכנון והבניה (הוראת שעה), התש"ן-1990, שתכליתו היתה לזרז בניה למגורים בהתחשב בעליה הגדולה לישראל, הוקמה המבקשת, ואליה כגורם תכנוני הועברה התכנית לדיון. תושבים משכונת ורדיה הגרים בבניינים הסמוכים למקרקעין, הגישו התנגדויות. המבקשת מינתה חוקרת שהעבירה לה את המלצותיה, ולימים הורתה למשיבים להגיש נספח בינוי בהתאם להמלצות החוקרת. לאחר ביצוע התיקונים קוים הליך נוסף של התנגדויות בפני החוקרת, בו הציגו המתנגדים מספר חלופות שלטענתם היו עדיפות על התכנית שהוגשה. החוקרת המליצה, בין היתר, לשקול שילוב בין החלופות.

           בישיבתה מיום 19.10.99 החליטה המבקשת, ברוב דעות, נגד דעתו החולקת של מהנדס העיר חיפה, לבטל את הפקדת התכנית, והעבירה את המשך הטיפול לועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה. הנמקת המבקשת היתה, כי כבר ביום 30.4.95 פג תוקפו של החוק לפיו הוקמה, ולכן אין עוד הצדקה שתמשיך ותהא הגורם התכנוני שיאשר או ידחה את התכנית.

ג.        המשיבות עתרו נגד ההחלטה לבית המשפט לעניינים מנהליים. סגן הנשיא (כיום בדימוס) ביין שדן בעתירה, קבע שאין זה סביר כי לאחר 5-4 שנות התדיינות תועלה הטענה כי המבקשת אינה מוסד התכנון הראוי והנכון, והורה להחזיר את הדיון באישורה של התכנית אל המבקשת, על מנת שזו תתמודד עם ההיבט התכנוני, תוך התחשבות בחלופות שהציעה החוקרת, תבחן אותו מחדש ותגיע לכלל החלטה. כן סבר השופט ביין, כי אין מקום להפקדה מחודשת של התכנית, שכן עדיין ניתן לשמר את אופיה המקורי. העותרת ערערה על פסק הדין. ערעורה נדחה.

ד.        לאחר מתן פסק הדין החליטה המבקשת ביום 5.6.01, כי יש לתקן את תוואי הדרך המרכזית הכלולה בתכנית ולהנמיך את מפלסה, וכן הטילה על המשיבות להכין חלופות בינוי חדשות לתב"ע. בהקשר זה מציינת המבקשת, כי יזמי התכנית לא הגישו חלופות בינוי כנדרש עד ליום 30.7.03, קרי נמנעו במשך שנתיים מלפעול בהתאם להחלטת הועדה. לטענת המבקשת, במקום חלופות בינוי המציאו יזמי התכנית ביום 11.12.01 מסמך מטעמם, לפיו הנמכת הכביש בעייתית, נוכח קיומם של מערות ואתרי עתיקות במתחם. כמתואר על ידי המבקשת התכנס ביום 25.2.02 צוות מטעמה, והמליץ לקבל חוות דעת של יועץ קרקע. כך הוחלט ביום 12.3.02, וביום 5.1.03 מסר יועץ הקרקע את חוות דעתו. בעקבותיה חזרה המבקשת על החלטתה מיום 5.6.01 לעניין הצגת שלוש חלופות בינוי, שנקבע כי יוגשו תוך 90 ימים. ביום 30.7.03 הוגשו החלופות. ביום 24.2.04 החליטה המבקשת כדלקמן (סעיף 1):

"להפוך את חלופה מס' 1 לתכנית בנין עיר תוך הגבהת בנין מס' 8 שהוא המבנה המערבי ביותר והנמכת המבנה המזרחי עד לגובה מפלס ריצפת הקומה הראשונה של המבנים הגובלים בורדיה. מבנה זה יבחן כמבנה שבו שש יחידות דיור לקומה. הצוות מקבל את צמדי הבנינים המוצעים. המרווחים בין המבנים יהיו יחסית לגובה המבנה כך שככל שהמבנה גבוה המרווח הצידי יגדל. לתכנית יצורפו חתכים הכוללים את הסביבה הבנויה".

           בסעיפים 4-2 נקבע, כי המבקשת פונה ליזם התכנית בבקשה להכין חלופה נוספת, כי התב"ע שתוכנן לפי שתי החלופות תועבר להתיחסות לועדה המקומית, ולבסוף, כי המבקשת מעבירה מסמכותה את הטיפול בתב"ע לכשתוגש, לסמכות הועדה המחוזית.

ה.        על החלטה זו הגישו המשיבות עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט סבר - כפי שהסביר - נוכח הסחבת שננקטה, כי יש לקבל את העתירה, וכיוון והמבקשת מסרבת לפסוק בעניין הנתון בסמכותה, על בית המשפט למלא את החסר. עם זאת, לא פסק בפועל כך, בהעדר "תכנית" שניתן לאשרה, וכיוון שכל עוד לא הוגשה התכנית, אין בידי המבקשת ליתן החלטה סופית בדבר אישור חלופת הבינוי שנבחרה על ידה כתב"ע, כל שכן שבית המשפט המינהלי אינו יכול לעשות כן. על כן נפסק, כי סעיפים 4-2 של החלטת המשיבה בישיבתה מיום 24.2.04 בטלים. נקבע, כי העותרות יגישו למשיבה תכנית לפי ההנחיה שבסעיף 1 להחלטה, ועל המשיבה לאשרה כתב"ע תוך שלושה חודשים מיום הגשתה.

ו.        (1)    המבקשת פנתה לבית משפט זה בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן לטענתה סיכוי הערעור טובים, ופסק הדין קמא מהווה לטעמה התערבות ממשית בהליכי התכנון, תוך הגבלות משמעותיות על שיקול הדעת התכנוני של הועדה. לטענת המבקשת, החלטת בית המשפט קמא שוללת ממנה את הסמכות לדחות את התכנית לכשתוגש או לשנותה, ומחייבת אותה לאשרה מבלי להפעיל שיקול דעת עצמאי. כן טוענת המבקשת, כי שלושה חודשים שניתנו לה אינם מספיקים לביצוע כל הפעולות הנדרשות, ובמיוחד קיום הליך התנגדות ראוי. מעבר לכך טוענת המבקשת, כי ייתור הליכי התכנון מביא, בין היתר, לפגיעה בזכות השימוע לצדדים שלישיים העלולים להיפגע. בהתייחס למאזן הנזקים, צויין כי אם לא יינתן צו עיכוב ביצוע, יהא עליה לאשר את התכנית תוך שלושה חודשים מאז המצאת המסמכים. משתאושר התכנית - ובעקבות זאת תחל הבנייה - יהא בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו. לעניין זה ציינה המבקשת, כי המשיבות יכולות, גם בטרם תינתן הכרעה כלשהי בערעור, לקדם את הבניה על המקרקעין נשוא הערעור על פי תכנית הבינוי שאושרה על המקרקעין עוד בשנת 1969.

(2)      בנוסף הוגשה בקשה למתן הוראות באשר להליך הנוכחי, קרי הצעה להבאתו לידיעת מתנגדים לתכנית על ידי מכתב שנוסחו צורף לבקשה.

ז.        (1)    המשיבות מתנגדות לעיכוב הביצוע, נוכח הימשכות ההליכים, ולטענתן ניתנה אפשרות לציבור המתנגדים להביע דעתם לאורך השנים, ומשמעות העיכוב היא אך סחבת נוספת.

(2)      אין המשיבות מתנגדות למוצע על ידי המבקשת באשר למתן הוראות.

(3)      עו"ד אברהם תירוש, מתושבי האיזור, מציע להעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, אף כי הוא תומך בחלופה מס' 1 שהיא זו שאושרה על ידי בית המשפט קמא.

ח.        המבקשת הוסיפה וצרפה פסק דין חדש של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט גריל) בעת"מ 501/01, בהקשר דומה, שלפיו יש מקום לאפשר למתנגדים להביע דעתם באשר לתכנית.

ט.        איני סבור כי יש לקבל את הבקשה כפי שהיא.

י.        אפשר להבין היטב הן את גישתו של סגן הנשיא (כיום בדימוס) ביין בשעתו, והן את גישת השופט נאמן עתה. יהא הקולר תלוי בצווארו של פלוני או של אלמוני, העובדה היא שהליכים מסוג זה, בשל התמשכותם הרבה, מוציאים, למרבה הצער, שם לא טוב למערכת התכנון. נקל לשער מדוע כשראה בית המשפט קמא את השתלשלות המעשה, הגיע לכלל מסקנה כי באה עת סיום. שעה ששוקלים את הבקשה לעיכוב ביצוע, יש לראותה על רקע זה, קרי האם אין בית המשפט מתבקש ליתן ידו להתארכות נוספת של ההליכים. השאלה אינה תיקון עוול על ידי גרימת עוול, כשיטת המבקשת בהעירה בעניין ההימשכות אל מול הבקשה הנוכחית, אלא מהי הדרך היעילה ביותר לקדם את ההליך כראוי, ועיכוב ביצוע כמבוקש אינו נראה לי כדרך הולמת. ואולם, יתכן עיכוב ביצוע חלקי במובן אחד, של הארכה מסויימת של המועד לטיפול המבקשת בתכנית, ואיני רואה סיבה שבמהלך תקופה זו לא תאפשר המבקשת הגשת התנגדויות בלוח זמנים קצר. אזכיר, כי על פי האמור בבקשה למתן הוראות, כמעט שלא הוגשו התנגדויות בהליך קודם.

יא.      לגופם של דברים, החלטתי היא כדלקמן:

(1)      המבקשת - היא ולא הועדה המחוזית, כי עליה המלאכה לגמור - תמשיך לדון בתכנית. איני יודע אם הוגשה התכנית כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אך המועד שנקצב יוארך מכל מקום לשישה חודשים מיום ההגשה, על מנת לאפשר למבקשת גם לקבל התנגדויות בלוח זמנים קצר.

(2)      הבקשה למתן הוראות מאושרת כפי שהיא, ואם הוגשה התכנית ניתן להביאה לידיעת הנוגעים בדבר ולהוסיף מועד להתנגדויות במכתב, אם לאו - ייעשה הדבר בנפרד.